החכמה של לא לדאוג
או למה לדאגות אין משמעות
(אפשר להאזין לי מקריא את המיוזלטר פה👆)
החכמה שבלא לדאוג
כולנו דואגים כל הזמן. עד כדי כך שלהגיד "לא לדאוג" מרגיש מנותק, לא אחראי. כמו להגיד "תתעלם". אני הולך להראות שההפך הוא הנכון.
אני דואג כל הזמן. אני דואג מדברים שקרו, דואג מדברים שיקרו, ומדברים שקורים. אני דואג שאני אעלם, אני דואג למדינה. אני דואג שאני נח ואני דואג שאני עובד, אני לפעמים דואג שאני לא דואג מספיק. זה קשה לא לדאוג, אבל בתכלס—וזה מה שאני בעצם בא להגיד פה:
הדאגות האלה חסרות משמעות.
זה מרגיש שהדאגות הכרחיות כדי שנדע לפעול לתיקון. שאם לא נדאג - לא נשרוד.
אבל האם כדי לשפר דברים ולהיות אדם אחראי והגיוני בעולם —חייב לדאוג?
ובכלל, האם הדאגה מחדדת את שיקול הדעת או בעצם מערפלת אותו?
בואו נקח רופא לדוגמא, אם אני חולה - האם ארצה רופא דואג, שלחוץ מהמצב שלי, או שאעדיף רופא לא דואג - שקט ובטוח? ברור שאעדיף שמי שיטפל לי יהיה הרופא השני - בדיוק כי הוא לא דואג . אז למה שזה לא יהיה נכון גם במצבים שבהם הרופא הוא אני?
אם אני עומד מול משהו שצריך לפתור -האם כדאי שאהיה מודאג? או עדיף שאהיה שקט ומכוון מטרה? זה ברור שבדיוק בגלל שאני לא דואג, הסיכוי לפתרון יגיע יותר מהר. הדאגה רק עושה רעש, אבל בתכלס היא בעצם לא מסוגלת לפתור כלום! אז לחשוב שאם לא נדאג לא נשרוד - זה לא נכון. ההפך הוא הנכון. אם אנחנו רוצים לשרוד - צריך לא לדאוג.
איך לדאוג פחות
שאני מדבר על הנושא הזה עם אנשים, עולים דברים כמו: ״כן אבל מה אתה רוצה, הדאגות פשוט עולות… זה לא עניין של מועיל לא מועיל, פשוט אי אפשר למנוע את את זה.״
וזה נכון - הן עולות. אבל רק מתוך הרגל. דאגות עולות אוטמטית רק כי אנחנו רגילים לזה. אבל זה שאנחנו רגילים לזה, זה לא אומר שאנחנו חייבים לפעול ככה, כמו רובוט. זה לא אומר שזה טבוע בנו. זה רק הרגל - כמו שלחטט באף זה הרגל. הרגלים אפשר להפסיק. יש לנו את הפוטנציאל לחיות חיים ללא דאגות- בלי שזה יפגע מהאכפתיות שלנו.
לדאוג פחות זה תרגול. זה כמו ללמוד שפה חדשה. רק שהשפה הזו תיתן לנו נחת, אמונה, וראייה צלולה. זו השפה של אלו שמחוברים לכוח שלהם, שלא כבולים בשלשלאות של הדאגות, וחופשיים להציע חזון אמיתי לפתרון.
אז בתור התחלה, אמנם אין מה לעשות עם הדאגה שעולה, כי היא פשוט עולה. אבל מה שכן אפשר לעשות זה לא להשאב לתוכה. ופה מתחיל התרגול.
במקום להסחף עם הדאגה, אנחנו פשוט מקשיבים מהצד לסיפור שהיא מספרת. אתם תראו שיש שני דברים עיקריים שקורים שם - (1) הדאגה הופכת את הבעייה ליותר דרמטית ממה שהיא, ו(2) במקביל, הדאגה מערערת את היכולת שלי להתמודד עם הבעייה. כלומר - היא בו זמנית גם מגדילה את הבעייה וגם מקטינה אותי.
האם אני חייב להסכים עם הנרטיב הזה? יש אינספור דרכים לראות כל סיטואציה - אז למה שאני אבחר לראות אותה דרך העיינים הספציפיות האלה?
ההקשבה לסיפור של הדאגות תעודד אותנו לאבד עניין ואמון בהם. אנחנו צריכים להקשיב לסיפור של הדאגות, לא להדחיק, לא להעמיד פנים - אבל גם לא להשאב. ככה אנחנו נבין שחי בי משהו שלא רק שהוא לא נחוץ - הוא מפריע. מכאן יתעורר בנו משהו שמתרגל לראות קשיים בצורה אחרת, לא דרך הסטרס אלא דרך הכוח. דרך אהבה, דרך שקט, דרך ענווה, אמונה, וקבלה.
איך זה מרגיש להסתכל על הדבר הזה שהדאיג אותך - דרך הכוח שלך?
זו השפה החדשה.
יש נזיר בודהיסטי גאון, שנטידווה, שלפני יותר מאלף שנה כתב טקסט מדהים שנקרא "מדריך לאורח חייו של הבודיסטווה". בו הוא כותב את הפסוק הבא (בתרגום חופשי):
"אם יש משהו שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב—מדוע שאדאג?
ואם אין משהו שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב—אז עדיין אין סיבה שאדאג."
אנחנו הרי יודעים שיש פעמים שהדאגות שלנו לגמרי מיותרות. בהרבה מקרים הדאגות מגיעות מדברים שבכלל לא קיימים! לפעמים הדאגה זה פשוט נסיון שלנו לשלוט על הבלתי נשלט: על מזג האוויר, על אנשים אחרים, על התנועה באיילון, על הקמטים, על המוות, על מה חושבים עלינו, וכשאנחנו מרגישים שהשליטה (הלגמרי מדומיינת) הזו נאבדת - מגיעה הדאגה. זה כל כך מיותר - אנחנו הרי לא יכולים לעשות כלום לגבי שום דבר מזה.
איך זה מרגיש לשחרר את הצורך לשלוט על הכל?
💡 רעיון לשבוע
כשדאגה עולה, גם אם היא קטנה וזניחה, לשאול: האם יש משהו שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב. אם כן - אין סיבה לדאוג. אם לא - אין סיבה לדאוג.
אני רוצה להזמין אתכם להופעה שלי בבארבי ב13.5, עם להקה ותזמורת, וואחד הפקה שעוזרת לי לתרגל לא לדאוג בהקשר של יצירה.
דאגות ביצירה
דאגות ביצירה מאופיינות בחוסר ביטחון והרבה אגו. הן נשמעות כמו: ״מה אם זה לא טוב מספיק״, ״מה אם לא יאהבו את זה״, או ״אני עוד לא בשל לדבר הזה״.
דרך טובה להתמודד עם זה היא להתייחס ליצירה שלנו כמתנה שאנחנו נותנים. יש לנו מה לתת, וזה מגיע בצורה של שיר, ריקוד, שיווק או ראיית חשבון. אנחנו נותנים עם העשייה שלנו. במקום להתייחס ליצירה שלנו כחובת הוחכה, אנחנו מתייחסים לעשייה שלנו כנתינה.
הסתכלות כזו זה לא עיוות של המציאות. כי בעשייה שלנו אנחנו נותנים - בין אם אנחנו רוצים או לא! אנשים אחרים מושפעים מזה, מקבלים משהו. זה משהו נהדר שבכל מקרה קורה, הדאגה פשוט מסתירה את זה, וגורמת לנו להרגיש שעם היצירה אנחנו צריכים להוכיח משהו. זה בעצם העיוות! הדאגה מעוותת את הנתינה הטיבעית והבלתי נמנעת שמתרחשת כל הזמן בעשייה שלנו.
הרבה יותר הגיוני להתייחס לכישרון שלנו כמשהו שקיבלנו מהבריאה, שנחלוק עם אחרים כדי להרבות טוב בעולם. זו דרך הסתכלות שהולכת יד ביד עם העובדה שכולנו תלויים אחד בשני, וכל מה שיש לנו קיבלנו מאחרים. מצד שני לחשוב שיש לי כישרון ואיתו אני חייב להבליט את עצמי ולהראות איך אני יותר טוב מאחרים - זה משוגע. זה אגואיסטי, וממש לא נעים. והדאגה היא תוצר של זה. תוצר של משהו משוגע. הדאגה - היא זו המנותקת.
חוסר דאגות כמעורבת חברתית
השבוע שחררתי סינגל שנקרא "לא לדאוג"'. אני חייב להודות שלפעמים לשיר דברים כמו "לא לדאוג" יכול להרגיש קלישאתי או היפי—אבל ״הלא לדאוג״ הזה מגיע מאמונה בעוצמה של תודעה חופשייה.
אצלנו הדאגה הפכה לדרך חיים. היא הפכה לתרבות, לאופנה, למעורבות חברתית. מי שלא דואג נתפס אדיש ומנותק. אני לא מסכים עם זה. הדאגה רק יוצרת עוד שיגעון ופאניקה, ובעיקר— חוסר אמונה בעצמי ובעולם. זו אנרגייה מורידה. יש מספיק ממנה. ובדיוק בגלל שאני לא אדיש ורוצה לפעול לשינוי - אני מרגיש חייב לא להשאב לדאגות, ולהציע לעולם משהו אחר. זה לשחות נגד הזרם. הרבה יותר קל לדאוג מאשר לא לדאוג. שהספינה בלב ים סוער - הרבה יותר קל להלחץ. אין בזה שום דבר מיוחד. מצד שני, לא לדאוג מצריך אמונה, חזון, והיכולת לדבוק בו. הדבר הזה בנו שחושב - ׳לא לדאוג זה אדיש׳ - זה גם הדבר בנו שלא רוצה להשתנות.
אם אכפת לכם ממה שקורה במדינה, אז תראו מה קורה שאתם מציעים את הגרסה הפחות דואגת שלכם. שאתם מציעים שקט, ויציבות לאחרים. שאתם מציעים את הנוכחות הצלולה ואת הלב הפתוח שלכם. זו אכפתיות אמיתית, והיא לא מתאפשרת בדאגות. כי שאנחנו דואגים אין לנו שום דבר לתת. אנחנו רופא לא יוצלח. אז זה הזמן להפסיק לדאוג ולפעול מתוך הכוח שלנו.
לא לדאוג עבור אחרים - זו מעורבות חברתית רדיקלית. הרבה יותר אפקטיבית ועמוקה מחברה שכל הזמן דואגת. היא מציעה רוח גבית חזקה שיכולה להביא לשינוי אמיתי, בפנים ובחוץ.
תודה שקראתם. מוזמנים לספר לי מה חשבתם.
דניאל
(הזמינו את חברכם לתחנת כוח בוואצאפ בלינק הזה, זה ישמח אותי מאד)
וואי, נהנתי ממש לשמוע! מקווה שאצליח ליישם