ישראל
<3
לתחנת כוח בוואצאפ - הודעה אחת בשבוע
(אפשר להאזין לי מקריא את המיוזלטר פה למעלה ^)
היי. בשבוע שעבר ביקשתי דברים, וקיבלתי המון תגובות.
הרבה אנשים יצרו קשר, הביעו הזדהות ועזרו עם כיוונים. אז תודה על זה.
כשאני חשוף אז זה מעודד אחרים להחשף גם. כשאני פתוח עם אחרים אז הם נפתחים בחזרה.
זה קצת הקטע של אומנות, כאילו להביא משהו מעולנו הפנימי לעולם פנימי אחר.
אנשים חולקים איתי דברים אישיים בלי שאני מכיר אותם, והסיבה לזה היא אך ורק כי אני עושה את אותו הדבר.
לפעמים אנחנו הולכים בעולם בתחושה של ניכור, מרגישים שאחרים רחוקים מאיתנו, אז כנראה שכדי לשנות את זה צריך קודם להפתח בעצמנו.
אז תודה שקראתם, הגבתם ועזרתם.
❤️
ישראל
מרגש אותי להיות בארץ.
בימים האלה אני חווה את ישראל כמו שאף פעם לא חוויתי.
אני שמח להיות פה. חייתי 15 שנה בניו יורק אני מרגיש לראשונה אני באמת רוצה להיות פה.
האנשים פה, להם אני רוצה לתת ומהם אני רוצה לקבל.
זו תחושה שהלכה וגברה ככל שקיבלתי יותר ויותר את מצבה של המדינה.
אנחנו במסע מטורף ביחד, המלחמות, הסכסוכים והשיגעון. ואני מאמין שאין שום סיכוי שזה משהו אקראי.
המורה שלי אומר שבמקום לנסות לחשוב אם מחשבה היא ״נכונה״ או ״לא נכונה״, עדיף לחשוב אם היא ״מיטיבה״ או ״לא מיטיבה״.
יש דברים שאי אפשר לדעת למה הם קורים או מאיפה הם באים, אז במקום לחשוב במונחים של אמת אבסולוטית, עדיף לחשוב במונחים של האם הצורת מחשבה שלי מיטיבה עימי או לא.
אז אני לא יודע למה נולדתי למדינה הזו, וחווה את החיים הספציפים האלה, אבל המחשבה שזה לא קורה בטעות, שהחיים שלי וכל מה שהם מביאים - זה לא בטעות - צורת החשיבה הזו מרגיעה אותי, ומאפשרת לי להסתכל על החיים שלי מעוד נקודות מבט.
אני סלדתי מהמלחמה.
היא מעוררת בי כעס. זה מרגיז שזו המציאות שלי, ושאני חלק ממקום שיש בו כל כך הרבה אלימות.
אני במלחמה עם המלחמה.
זה נראה כמו גישה הגיונית, אבל היא לא.
הגישה הזו לא עוזרת לי בכלום, היא רק מורידה. זה גישה שמנתקת אותי מהמציאות, כי אני סולד ממנה.
שאני סולד ממישהו, אני לא יכול ולא רוצה לגעת בו.
אז מה קורה אם מה שאני סולד ממנו - זו המציאות?
עם הזמן, ביני לבין עצמי אני לומד לעשות שלום עם המלחמה, מקבל את זה שזו המציאות שלי.
זה לא אומר שאני מסכים רעיונות עם המלחמה, או לא אפעל לשינוי המציאות. מה שזה אומר זה שאני פשוט - מקבל - את זה שזה קורה.
במקום להתנגד בלב, אני מקבל בלב.
זה מה שקורה.
ואז אני חושב - זה לא קורה בטעות.
זו בדיוק המציאות שאני צריך לעבור.
שוב, ״נכון״ או ״לא נכון״ זה לא רלוונטי כי אני לא באמת יודע. אבל זה כן מיטיב.
זה מיטיב עמי לקבל את המציאות הכואבת הזו כחלק ממשהו שאני צריך לעבור. כחלק מתהליך של התפתחות שמותאם בדיוק לנשמה שלי.
ושאם הייתי צריך לעבור משהו אחר - אז היה משהו אחר.
חוץ מזה ההתנגדות לא גורמת לדבר הזה להפסיק.
אי אפשר לברוח מהמציאות שלנו, אפשר רק לדחות את ההתעמתות מולה.
אבל אז זה כמו חור בשיניים. ככל שנדחה את הביקור אצל הרופא ככה זה יכאב יותר.
תבדקו בעצמכם מה קורה כשאתם בלב מקבלים את מה שקורה בחיים שלכם.
זה דורש ריכוז.
לצאת מהראש, לרדת לגובה הלב, ולשחרר את ההתנגדות.
לקבל את כל מה שקורה.
לפתוח את הלב למציאות כפי שהיא כרגע.
תבדקו בעצמכם.
בחוויה שלי, כשעוד צדדים בי מסכימים לקבל את המציאות שלי - אז מפה באה עוצמה.
במדיטציה אני יושב עם הקבלה הזו, דקות ארוכות.
ככה היא מתעמקת.
מתרחק מהטלפון, סוגר את העיניים, ובמשך דקות ארוכות שוהה בקבלה עם המציאות שלי.
מתוך הרגעים האלה נהייה לי יותר ברור מה אני אמור לעשות בעולם.
אני לא פה בטעות. יש לי תפקיד. יש פה שיעור.
התסכול והתנגדות מתחלפים בתחושה של עוצמה.
כמו עננים שמתפזרים וחושפים שמש.
מכאן אני מסתכל על בני משפחתי וחברי וכל המדינה. אנחנו מאד קרובים. כי אנחנו עוברים משהו גדול ביחד. וגם זה - האנשים שסביבי - זה לא בטעות.
אנחנו במסע הזה ביחד, וזה לא יכול להיות במקרה.
שוב, נכון / לא נכון לא מעניין אותי כרגע. אני מתעניין במיטיב לא מיטיב.
מהמקום הזה אני רואה באנשים שמסביבי שותפים, וככה אני מתחבר אליהם כמו שאף פעם לא התחברתי. להם אני רוצה לתת מהם אני רוצה לקבל.
הם שותפים למסע מאד ספציפי שמכריח אותנו להסתכל לצדדים המכוערים של המציאות בעיניים.
זה חלק ממזלנו הטוב. וכשיש בלב קבלה, אז ברור לי שכל השיט הזה זה בעצם דרך מואצת לחופש. אבל זה מתחיים רק במצב של קבלה. אחרת זה פשוט שיט וזהו.
---
אוקי - זהו לשבוע!
יום שלישי הקרוב בבארבי. הולך להיות גדול מהחיים, מופע צבעוני ומרגש ובואו נעשה כיף ביחד.
זו ההזמנה האחרונה שלי להופעה הזו, אז אם עוד לא רכשתם כרטיס, זה הזמן לעשות אז זה פה 🙂
אשמח לראות אתכם שם
תודה שקראתם
דניאל