על פרודקטיביות, סדר, והיציאה מעבדות
שלושה רעיונות קטנים לחופש גדול
אני כבר שנה וחצי בלי בית. בזמן הזה הייתי במנזר בריטריט, בטיול במזרח, ובין לבין בסבלטים בארץ.
כל החפצים שלי בתוך קופסאות שאני מעביר ממקום למקום, עכשיו ממש בסאבלט בפרדס חנה.
(אגב, אני מחפש בית באזור – אם אתם שומעים על משהו, בבקשה תגידו לי :)
הקופסאות האלה, אין לי מושג מה מצבם של הדברים שבתוכם.
אבל הבוקר, ממש כמה שעות לפני שכתבתי את המיוזלטר הזה, פתאום לקחתי את אחת הקופסאות, פתחתי אותה והתחלתי לעשות סדר. ואז קלטתי - זה הפסח הזה. הוא מביא איתו וייב של ניקיון. מבערים את החמץ, מנקים את הארונות, והערב נשב במה שנקרא "סדר".
מצד אחד – החג הזה הוא חג של חירות, מצד שני יש וייב של סדר.
מעניין הקשר בין סדר לבין חופש.
סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של יציאה מעבדות לחופש. בסיפור השחרור הוא חיצוני, אבל אפשר גם להבין את השחרור הזה כפנימי.
מצרים - מלשון מֵצַר, היא מצבי התודעה הצרים, הלחוצים, מלאי פחדים.
פרעה - הוא האגו. המלך שמסרב לשחרר.
בני ישראל – אלו החלקים בנו ששואפים לחופש. הכוח שבנו שרוצה להתעורר.
קריעת ים סוף - פריצת הדרך התודעתית.
הארץ המובטחת - היעד של ההארה. המצב של חירות.
לצאת מהעבדות של מצריים לארץ המובטחת, זה לצאת ממצבי התודעה שמשעבדים אותנו לעבדות ולהגיע לחופש האמיתי של הארה.
ומה שמעניין שאת סיפור היציאה לחופשי הזה אנחנו מספרים ב"סדר".
הסדר הזה הוא מרכיב הכרחי ביציאה שלנו לחופש.
אז הנה כמה רעיונות שיעזרו לנו להוסיף סדר פנימי בתוך היומיום המבולגן:
פרודוקטיביות מיטיבה
כולם אוהבים פרודקטיביות! כולנו רוצים להיות יותר פרודקטיבים.
אבל לדעתי הפרודוקטיביות היחידה ששווה לדבר עליה היא לתת את האור שלנו.
כל פרודוקטיביות אחרת היא בעצם עבדות. כל פרודקטיביות אחרת זה השיעבוד לפרעה. השליט שמסרב לשחרר.
שאנחנו פרודקטיבים בלי שאנחנו נותנים את האור, אז אומנם אנחנו מרגישים עסוקים, וזה יכול לתת תחושה של חיוניות, אבל בפנים אנחנו יודעים שזו אנרגייה שמתזבזבת ללא משמעות באמת. משהו שם לא מרגיש ממש מדוייק.
מצד שני אנחנו יכולים לעשות את אותם שאנחנו כבר עושים, אבל מתוך הכוונה לתת מהאור שלנו.
כל דבר שאנחנו עושים יכול להיות נתינה.
האם אפשר לראות איך:
ללכת לעבודה, להרוויח מלא כסף, לצאת למסיבות, לטייל בעולם, להתחיל זוגיות, לסיים זוגיות, לעשות קניות,
הם לגמרי חלק מנתינת האור שלנו?
ברגע שאנחנו מוסיפים לעשייה שלנו את הכוונה - "אני עושה את הדברים האלה כדי לתת מהאור שלי" - פה השינוי מתחיל. ברגע שאנחנו פועלים מתוך המקום הזה, כותבים אימייל מתוך המקום הזה, הולכים לקניות או נוסעים לעבודה מתוך המקום הזה, בדיוק אז אנחנו מתחילים את הדרך החוצה ממצרים.
הכוונה זה הדבר הראשון שצריך לסדר. כי הכל מתחיל מהכוונה. היא מכוונת את הכיוון שלנו. אם אנחנו רוצים לצאת החוצה, אנחנו צריכים לכוון לאור.
סימולציה לכוונה
בהמשך לכתוב למעלה, בתחילת כל בוקר אני כותב את הדברים שאני צריך והולך לעשות היום. כמו למשל:
לסיים תזמורים
פגישה עם גילי
לשלוח קבלות לרואה חשבון
דברים ארציים למדי.
אבל אז אני עובר על הדברים האלה, ומדמיין אותי עושה אותם תוך שאני מחובר לכוח שלי.
אני רואה איך הדברים האלה למעשה הולכים עם הנתינה של האור שלי.
זה תהליך של כמה שניות, אולי דקה. פשוט מסמן לעצמי איך, למשל, ה"פגישה עם גילי" היא נתינה. וזה מאד פשוט לראות. בפגישה הרי אני נותן מהזמן שלי, הנוכחות, אולי אפילו גם רגע של נחת או עצה טובה. אני עושה סימולציה, ואז שהדבר באמת מגיע, משהו בי זוכר – הפעילות הזו היא חלק מהנתינה שלי.
בלי הסימולציה הזו, אז הפעילות בקלות יכולה להיות חלק מהעבדות לפרעה. "לסיים עריכה", "לשלוח קבלות" – זה לגמרי משהו שהשולט העקשן יכול לצוות עליי לעשות. אז הרגע הזה בבוקר, שאני מסתכל על היום במאקרו, עוזר לי להביא סדר.
חלק מהעניין עם שינוי כזה הוא שהוא לא מרגיש לנו אותנטי.
זה מרגיש כאילו אנחנו עובדים על עצמנו, אז אנחנו בקלות מוותרים וממשיכים להיות בדיוק מי שאנחנו.
אבל גם לחולל שינוי זה משהו שמגיע מתרגול.
להיות מתוסכל זה הרגל מנטלי. להיות חסר אמונה זה הרגל מנטלי. חוסר ערך עצמי זה הרגל מנטלי. לתפוס את החיים כמרדף זה הרגל מנטלי – זה לא האמת, זה רעיון שאנחנו פשוט רגילים לחשוב.
אז איך משנים את ההרגל הזה? מתרגלים למשהו אחר. והסימולציה הזו היא דרך פשוטה אחת לעשות את זה.
לעשות רק דבר אחד
אנחנו כל הזמן במולטיטסקינג, ואין מה לעשות – במולטיטסקינג אין סדר.
מולטיטסקינג זה בלאגן כי התודעה שלנו מפוצלת לשתיים או שלוש במקרה הטוב.
אז אין שלווה ואין הנאה אמתית ממה שאנחנו עושים. אנחנו לא פה ולא פה.
לאוכל אין טעם, למפגש עם החברים אין עומק, והזמן שלנו עם עצמנו לא נינוח. התודעה נשארת ברמה מאוד שטחית.
הרעיון השלישי והאחרון הוא לעשות בכל פעם רק פעולה אחת.
כשרוחצים כלים – אז רק רוחצים כלים, בלי פודקאסט תוך כדי.
כשמדברים עם חבר – אז רק מדברים חבר, בלי לשלוח וואצאפ תוך כדי.
כשאוכלים ארוחת צהריים – אז רק אוכלים ארוחת צהריים, בלי לבדוק חדשות.
זה שיטה מאד אפטקיבית לעשות סדר בתודעה.
במקום שהיא תעבוד על כמה דברים במקביל, היא רק על אחד.
זה פותח אופצייה לנחת, ולתחושה של שביעות רצון.
עכשיו, אנחנו לא נוכל מיד לשנות את החיים שלנו לגמרי, וכל הזמן לעשות רק דבר אחד. זה לא עובד ככה. אז לא צריך לשאוף להכל או כלום.
אבל אולי אפשר לעשות דבר אחד פעם אחת ביום. או פעם אחת בחודש.
אולי בקפה של הבוקר, במקום להיות מפוצלים – רגע ליהנות מעצמנו ומטעם הקפה. וזהו.
אולי שאנחנו מבשלים – פשוט לעשות רק את זה, בלי חדשות ברקע.
מה זה עושה לסקרנות שלנו? להנאה שלנו? ליצירתיות?
זה מעניין לנסות.
זה כמו לשחק עם החיים.
💡 רעיון לשבוע
לזהות את הרגעים שאנחנו בבלגן בפנים, לא רגועים וכו' – ואז להביא לשם סדר.
אולי בלעשות רק דבר אחד. אולי בלשנות את הכוונה, מלשרת את פרעה, ללתת אור.
איך זה מרגיש להיות בסדר?
יופי, תודה שקראתם. השבוע אני אוציא סינגל חדש שנקרא רק לאהוב. מקווה שתאהבו.
ושאני אומר שאני אשמח לשמוע מה חשבתם, אני מתכוון לזה - תכתבו לי! תגידו לי דברים. זה נעים לי לשמוע, ועוזר לי להבין.
חג שמח :)
דניאל