מה שהבנתי מהסרט וויקד
שהבלתי מוגבל מתחבר עם המקובל
(אפשר להאזין לי מקריא את המיוזלטר פה למעלה ^)
השבוע אכתוב על הסרט וויקד. אני מוצא שיש בסרט הזה משמעות יפה ואשמח לחלוק אותה אתכם.
עבר זמן מאז שראיתי את הסרט, אבל חשבתי עליו הרבה כי הוא ממש נגע בי. משהו בחיבור אלפבה ושל גלינדה ריגש אותי מאד, ולא הבנתי למה.
ובסוף זה נחת עלי!
אז חשבתי לחלוק איתכם את הפרשנות שלי Wicked 💚
הוורוד והירוק
לפני שבועיים כתבתי שאם כוח יוצר איום וסנקציות - זה לא כוח אמיתי. כוח אמיתי טיבעו ריפוי. והוא מגיע מתוך מצבי תודעה שקטים, כמו אהבה, קבלה וחמלה.
אלפבה מייצגת את הכוח הזה. היא נולדה עם משהו בלתי מוגבל, “Unlimited”. היכולת לעשות את הלא יאמן. לאורך כל הסרט רואים איך היא רוצה לשנות דברים לטובה, ולתת מהכוח הזה שיש בתוכה. יחד עם זה, ביחד עם הכוח שלה - היא גם ירוקה, ולא מקובלת בחברה.
גאלינדה היא משפיענית, פופלרית. חשוב לה המראה והזוגיות שלה, ומה חושבים עליה. היא מבינה את הנורמה, יודעת לשחק בתוכה ולהוציא ממנה את המקסימום. אבל בזמן שיש לה פופלריות - אין לה כוח, ולכן היא די שיטחית. כמו צורה ללא תוכן.
אז איך שאני רואה את זה, החיבור של השתיים מצייג את הדבר הבא:
מצד אחד - להחזיק ים של כוח זה אחלה, אבל אם הוא מנותק מהחברה הוא לא יבוא ליידי ביטוי. הוא יהיה וויקד!
מצד שני - לחיות בתוך הנורמה אבל מנותקים מהכוח – זה שטחי וריק ממהות.
או במילים אחרות:
שכוח משתלב עם הנורמה - רק אז הוא נהייה משמעותי!
לכולנו יש כוח, יכולת לעשות טוב, ולהביא ריפוי פנימי וחיצוני. בכולנו יש ״אלפבה״, בגלל זה אנחנו מאד מזדהים איתה. ומצד שני, כולנו גם עמוק בתוך המרדף של הנורמה. רוצים להצליח, להיות פופלרים, לקבל לייקים, להיות נחשקים. בכולנו יש את ״גלינדה״.
וזה מרגיש שזה כאילו או זה או זה. או שאני בתוך ״המציאות״ אבל מנותק מהכוח. או, שאם אני רוצה להתחבר לכוח - אני צריך קצת להתנק מהמציאות. מכירים את זה?
והסרט מנפיש את העוצמה של כוח שמעוגן בתוך מה שמקובל. החיבור של אלפבה וגלינדה הוא החיבור של הפוטנציאל - עם המציאות הרגילה.
המפגש של אלפה וגלינדה מזכיר לנו איזה מרגש זה להביא את הכוח שלנו לתוך המציאות. לחיות עם לב פתוח, לתת אהבה, ולהתממש בתוך השגרה. כי רק ככה לכוח יש כוח.
על אינטגרציה
כולנו אוהבים את הרעיון של לחיות אורח חיים יותר קשוב, לעשות מדיטציה, להיות נוכחים, אבל בו בזמן יש לנו תחושה שכדי לעשות את זה אנחנו חייבים להתנתק מהשגרה.
המירוץ של המציאות מרגיש מנוגד לחיבור לכוח. שתי האנרגיות האלה מתקשות לחיות ביחד. ובדיוק ככה אלפבה וגלינדה התחילו את דרכן.
הן נפגשות ומיד שונאות אחת תשנייה. הן חולקות חדר ומתחילות שיר על ״תיעוב״. וכמו גאלינדה ואלפבה, גם חיי הנורמה והפוטנציאל שלנו בקונפליקט. זה מרגיש כאילו השגרה מפריעה להגשמה העצמית שלנו. אנחנו חשובים: ״רק אם השגרה תהייה אחרת, פחות משוגעת, - אז אולי אוכל להיות יותר [רגוע, אוהב, נוכח]״. אנחנו מרגישים שהמציאות שלנו היא מכשול למימוש שלנו.
אבל לא סתם החיבור של גלינדה ואלפבה מרגש מיליארדים. כי לשלב את הפוטנציאל עם המקובל זה מרגש. וזה המהות של התרגול הרוחני, את זה בדיוק אנחנו מתרגלים בסדרת מדיטציה שאני מעביר.
אם אנחנו מחכים להגשים את הכוח שלנו ׳יום אחד׳, שנצא לפנסייה או שנהייה על הר רחוק, חופשיים מאחריות או ממטרדים - אז אנחנו לא בכיוון. זה להיות אלפבה שמחכה להגשים את עצמה רק שהיא תפגוש את ״הקוסם״. זה שקר. הקוסם הוא רק תקוות שווא. הוא התקוות שווא של כולנו - ״יום אחד, אחרי שהכל ישתנה, אני אוכל להגשים את עצמי באמת.״ זה תקוות שווא שמשאירה את הכוח שלנו לא ממומש. כוח אמיתי מתבטא רק שהוא מתחבר עם המציאות, בכאן ועכשיו.
אז אם זה מעניין אותך לבטא את הכוח שלך בתוך המציאות הקיימת, הדבר הראשון לעשות הוא - להפסיק להתייחס למציאות שלך כמכשול.
איך זה מרגיש להפסיק לראות את המציאות כמכשול?
אנחנו נוטים להתייחס למציאות שלנו כמשהו שמתנגש עם הרצונות העמוקים שלנו. ובמיוחד שהיא מאתגרת - זה נורמאלי לאללה, כי לפעמים זה יותר מדי. הכל מאד מלחיץ, רועש, אלים, ואנחנו רוצים להתנתק. זה מובן מאד - אבל מה קורה לנו בלב שאנחנו מפסיקים להתייחס למציאות כמכשול? יש בזה משהו פותח.
כי מה טעם בלהאמין שהמציאות, קשה ככל שתהייה, היא מכשול. זה לא נותן כלום. במקום, הרבה יותר מועיל לראות את המציאות שלנו כבדיוק המקום בו עלינו לזרוח את הכוח שלנו.
המציאות זה השדה בו אנחנו צריכים לזרוע את הכוח שלנו. בדיוק פה. זה למה אנחנו פה, וזה למה קיבלנו את המציאות המיוחדת הזו.
אנחנו חיים במציאות קשה מאד. היא מאד מאתגרת. אנשים בכל מקום כואבים. לחוצים.
יש המון חרדה, חוסר שקט, ושברון לב בכל מקום. אנשים חיים בבדידות ופחד.
אבל אם לא נפחד להפתח לזה, נראה שיש לנו מה לתת לאנשים האלה. אנחנו יכולים לתת מהכוח שלנו. מהנוכחות האוהבת שלנו, האהבה וההקשבה. אנחנו יכולים לתת להם אומץ. שניתן להם מזה אנחנו בעצמנו נתעצם גם. אנחנו זורעים את הכוח שלנו בשדה של המציאות הזו.
אולי בגלל זה אנחנו פה. כדי ללמוד לעשות בדיוק את זה.
אז כרגע הכוח שלנו מנודה. אולי הוא דחוי על ידי הדאגות והלחצים של הנורמה. אבל זה זמן נהדר ללמוד איך להפוך אותו לפופלרי, ולהכניס אותו לתוך היומיום השגרתי והנורמאלי. כי מה שווה כוח אם הוא לא נוגע באחרים.
מה שווה הכוח שלנו אם הוא לא מתבטא בתוך הקושי.
זה בדיוק הזמן להתחבר פנימה לכוח ולזרוח אותו החוצה. לא לקוות למציאות אחרת. אלא לתת לאלפבה וגלינדה לעבוד ביחד - פה. להיות אנלימיטד.
Unlimited, together we’re unlimited
Together, we'll be the greatest team there's ever been
Glinda, dreams the way we planned 'em
If we work in tandem
There's no fight we cannot win
זה מה שקורה שאנחנו משלבים את הלא יאומן עם הנורמה. אנחנו בלתי מוגבלים. זה לא תמיד פשוט, אבל זה בדיוק התרגול, לזרוח בתוך השגרה. חוץ מזה, מה עוד נותר לעשות? לוותר? לחכות לקוסם? לחכות שהמציאות תשתנה? היא לא - היא כאן. זה מה שקורה. עם זה אנחנו עובדים.
💡 רעיון לשבוע
תחשבו על אזור בחיים שלכם, מערכות יחסים, עבודה וכו, שהייתם רוצים לזרוע בו יותר כוח. דמיינו את זה קורה.
לסיום, אני אשמח להזמין אתכם להופעה שלי בבארבי, ב13 במאי. אני משקיע בה הרבה אהבה ואנרגייה, ואני אעריך את תמיכתכם :)
אשמח לשמוע מה דעתכם, תודה שקראתם
דניאל
נ.ב אני עובר על מה שכתבתי בסלון של חברה, קוראים לה עידית, והיא בדיוק מתחילה לדבר איתי על הצבע ירוק, בלי קשר לכלום, ואז היא אומרת - ״ירוק זה הצ׳אקרה של הלב. לב פתוח.״
הלב זה איפה שהכוח. זה ירוק. איזה מגניב?
אדיר